עדות: להתמודד עם הלם קרב בעזרת יוגה

לפני ארבע שנים משהו בתוכי השתנה. הרגשתי שהחיים סוגרים עלי. בלי להבין למה, התחלתי לפרק יסודות משמעותיים בחיי. סיימתי מערכת יחסים יציבה, עזבתי משרה שהייתה יכולה להיות תפקיד חיי כמנהל התחרויות של איגוד האופניים, ועברתי ממגדלי בארי בתל אביב לגור בקרוואן.

עשיתי את המינימום (שהיה עבורי המקסימום), לשמור על קשרים אישיים עם חברים ומשפחה שהם הנכס היחידי שלי.

אחרי שכל חיי הבוגרים עברתי מזוגיות אחת לשנייה, מחויב ומרצה את כולם, ההתכנסות הייתה חשובה והכרחית עבורי. לראשונה הלכתי לטפל בעצמי בכמה כיוונים שונים ולמדתי להכיר את עצמי.

לאורך כל חיי מלווה אותי "אמת" חזקה ומובהקת - שאני לא כמו כולם.

אני רואה סביבי אנשים שפשוט חיים את החיים שלהם ואצלי זה לא יכול לעבוד ככה.

מה שהשגתי בחיים שלי הגיע במלחמות - בהתגייסות מלאה, שיכרון חושים וחירוף נפש.

פיתחתי מנגנוני פיצוי גאוניים מתוך הישרדות.

תמיד הייתי "הכי": או הכי טוב או הכי נבדל ושונה.

דמיינו לעצמיכם שבכל רגע נתון אתם יכולים לחטוף התקף שיביא אתכם לאובדן שליטה פיסי ונפשי, וככל שהסיטואציה יותר משמעותית בעבורכם, ככה הסיכוי לאובדן שליטה גדל.

זו באופן כללי ההתמודדות של אדם עם חוויות לחימה והלם קרב. משחק מתמיד של צבירת מתחים וניהול משאבים.

 עד שגיליתי את היוגה.

לפני 10 חודשים הגעתי לתוכנית "אחים ליוגה". זו תוכנית הפרושה על פני חצי שנה הכוללת ריטריט פתיחה וסיום באשראם שיבננדה יוגה במטע וביניהם מפגשים שבועיים של יוגה ושיתוף בזום. גיליתי מרחב בטוח לכל התנהגות, מחשבה, שיתוף או התפרצות. באחים ליוגה הרגשתי לראשונה "שרוט בין שרוטים", אדם שלם ששום דבר לא חסר לו.

אמנם בשלושת החודשים הראשונים תרגלתי בכל הכוח אבל נסיבות החיים לקחו חזרה את הפיקוד (כל כך אופייני לי). נסעתי להעביר את הקיץ בחווה בפורטוגל שהקמנו קבוצת חברים, התרגול היומיומי נפסק ואתו פסקו גם מפגשי החברים בזום.

נחתי מפורטוגל הישר לריטריט הסיום של אחים ליוגה שהיה עוצמתי ומואר. זה יצר מומנטום מחודש לתרגל. כשחזרתי לקרוואן הבנתי שאני חייב לייצר לעצמי מעטפת תומכת תרגול שתסייע לי להגיע לרמה הבאה של המשאב המדהים הזה, שהתגלה ככלי יעיל להתאפס, לשחרר מתחים ולהתקדם לקראת הגרסה הטובה ביותר של עצמי. ראיתי את הפוטנציאל של היוגה ולא הייתי מוכן לפספס את המומנטום.

אז עשיתי מהלך ונרשמתי ל-TTC – קורס מורים ליוגה שהתקיים באותו אשראם במטע.

הקורס הצריך ממני לשנות הרגלים ב-180°. עשיתי הכנה משמעותית לקראתו, שכללה קימה מוקדמת בבוקר והימנעות מקפה וחומרים משני תודעה אחרים.

בחודש שלפני הקורס ישנתי שעה-שעתיים בלילה בעקבות גמילה, סטרס והתקפים שהתמודדתי איתם.

בימים הראשונים של הקורס המשכתי לא לישון בלילה ולהתמודד עם סיוטים וזיעה מרובה.

ידעתי שמשהו בי הולך להתפוצץ. הרגשתי שלא אוכל לעמוד בשחיקה.

ואכן, מהשבוע השני התחלתי לוותר על נוכחות בשיעורים מסוימים, הפסקתי לנסות להכין שיעורי בית ומשימות. ההתקפים וההתנגדויות גברו.

הפסקתי לספור כמה פעמים יצאתי משיעור יוגה או פילוסופיה נסער, הולך אל היער הסמוך, צועק, בוכה ופורק מתחים.

וחוזר לאשראם.

אחת התובנות שלי בקורס מורים הייתה שהגישה שלי לריפוי תגיע דרך התמסרות למשהו שהוא גדול ממני.

הבנתי שהסבל מקורו באגו וכל עוד אני עושה את מה שאני עושה עבור משהו שהוא גדול ממני, הסבל מצטמצם. ללמד יוגה לדוגמה, או לשטוף כלים כאשר אני כולי בנתינה ולא חושב על "כמה סירים נשארו?" או "כמה מעריכים אותי על ההתנדבות שלי".

(אגב, שטפתי בקורס יותר כלים ממה ששטפתי כל החיים שלי ונהניתי מכל רגע😊)

זה נקרא "קרמה יוגה" וזו בעצם היוגה הראשונה מבין ארבע דרכי היוגה. מטרתה היא ניקוי וטיהור ההכרה.

יש שינוי משמעותי ואובייקטיבי בתפקוד שלי בחודשים האחרונים:

לפני הקורס קמתי מהמיטה ב-11:00, מאז הקורס אני קם ב- 07:00-08:00 ופותח את היום בתרגול מדיטציה, פראניאמה (נשימה יוגית), שיעור שיבננדה קלאסי וקריאה רוחנית.

אני בזוגיות שלושה חודשים וחצי, קם עם בת הזוג לתרגול משותף בהנחייתי. אנחנו מכבדים אחד את השנייה. הביחד שלנו טבעי, מקרב ומרפא.

איני תלוי בקנאביס או בחומרים משני תודעה אחרים כדי להירדם. אני חופשי מזה.

העברתי כ- 10 שיעורי יוגה בחודש האחרון ועוד שיעורי יוגה שבועיים לחברים בזום.

אני נושם במהלך היום נשימות יוגיות - מה שמחזיר אותי לכאן ועכשיו באופן מידי.

בשבועות האחרונים עשיתי פעולות אקטיביות לממש תוכנית מגירה שלי לעבודה עם ילדים במוסדות חינוך מיוחד באמצעות רכיבה על אופניים.

הצטרפתי כמורה לצוות "אחים ליוגה" ואני מתרגש מהמעמד, ומהאפשרות להיות חלק מהדבר הזה  שהוא תמצית הטוב🌿

הגעתי הביתה. בזכות היוגה.