%0A%D7%91%D7%A9%D7%A0%D7%AA%201998%20%D7%94%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%AA%D7%99%20%D7%95%D7%A2%D7%91%D7%93%D7%AA%D7%99%20%D7%9B%D7%9E%D7%94%20%D7%97%D7%95%D7%93%D7%A9%D7%99%D7%9D%20%D7%90%D7%A6%D7%9C%20%D7%90%D7%99...){kind=link}
זן, יוגה, בישול ואייל שני ◈ מאת: יואב שמש
“When you handle water, rice, or anything else, you must have the affectionate and caring concern of a parent raising a child” (Dōgen, Tenzo Kyōkun, 1237)
בשנת 1998 התלמדתי ועבדתי כמה חודשים אצל אייל שני במסעדת אוקיינוס בירושלים. בזמן הקצר הזה הפך שני, שלא בידיעתו, לאחד מקומץ המורים בחיי. כמה מתוך העקרונות שספגתי ממנו עתידים היו ללוות אותי במטבח, באימון היוגה ובחיים עצמם.
מסעדת אוקיינוס בירושלים, שהיתה פעילה בשנים 1989-1999, קנתה לעצמה שם של אחת המסעדות המעולות בארץ, ורבים אף ראו אותה כטובה ביותר. מה גרם לארוחה באוקיינוס של אותם ימים להפוך לחוויה כל כך שונה? היו שם דיוק, עומק, אמונה ותשוקה אמיתית לדבר, אולם עד כמה שתמהיל זה נדיר, ודאי היה קיים גם במספר מסעדות טובות אחרות. מה בכל זאת גרם לארוחה באוקיינוס של אותם הימים להפוך לחוויה שונה? האם יכול להיות שהמרכיב הנוסף בתמהיל היה קשור במצב תודעתי?
יותר מ-750 שנים קודם לכן, על אוניית סוחר, חצה בחור צעיר את האוקיינוס השקט מיפן לסין. שמו היה דוגן (אייהי דוגן זנג'י, 1200-1253) ולימים הפך למייסד מסדר סוטו-זן ביפן ולראש המסדר. כשעגנו לחופי סין, זכה דוגן לביקור של טבח המנזר מאהר איוואנג, שבא לקנות מצרכים למנזר. מפגש זה השפיע עמוקות על דוגן הצעיר. בשנת 1237 כתב דוגן את ספרו "טֶנְזו קיוקוּן", ובתרגום לעברית: "הנחיות לטבח במנזר הזן". בספר הזה מוזכרת לראשונה התייחסות לתפקיד הטבח כיישום של תרגול הזן, בכל שעה ובכל רגע.
כשקראתי את הספר, לא יכולתי שלא להיזכר בתקופה שבה התלמדתי במסעדת אוקיינוס. אמנם מהות התפקיד שמתאר דוגן שונה לגמרי ממהות התפקיד במסעדת יוקרה. האחד תפקידו לתמוך באימון הנזירים, והשני, לכאורה, מכוון לנהנתנות ולהנאות החושים ומטרתו מסחרית. אבל האם טבח בן זמננו יכול ליצור בעבודתו סוג של תרגול? והאם משהו מכוונת הטבח יכול להתפס בחווית הסועד?
מסעדת אוקיינוס בירושלים, שהיתה פעילה בשנים 1989-1999, קנתה לעצמה שם של אחת המסעדות המעולות בארץ, ורבים אף ראו אותה כטובה ביותר. מה גרם לארוחה באוקיינוס של אותם ימים להפוך לחוויה כל כך שונה? היו שם דיוק, עומק, אמונה ותשוקה אמיתית לדבר, אולם עד כמה שתמהיל זה נדיר, ודאי היה קיים גם במספר מסעדות טובות אחרות. מה בכל זאת גרם לארוחה באוקיינוס של אותם הימים להפוך לחוויה שונה? האם יכול להיות שהמרכיב הנוסף בתמהיל היה קשור במצב תודעתי?
יותר מ-750 שנים קודם לכן, על אוניית סוחר, חצה בחור צעיר את האוקיינוס השקט מיפן לסין. שמו היה דוגן (אייהי דוגן זנג'י, 1200-1253) ולימים הפך למייסד מסדר סוטו-זן ביפן ולראש המסדר. כשעגנו לחופי סין, זכה דוגן לביקור של טבח המנזר מאהר איוואנג, שבא לקנות מצרכים למנזר. מפגש זה השפיע עמוקות על דוגן הצעיר. בשנת 1237 כתב דוגן את ספרו "טֶנְזו קיוקוּן", ובתרגום לעברית: "הנחיות לטבח במנזר הזן". בספר הזה מוזכרת לראשונה התייחסות לתפקיד הטבח כיישום של תרגול הזן, בכל שעה ובכל רגע.
כשקראתי את הספר, לא יכולתי שלא להיזכר בתקופה שבה התלמדתי במסעדת אוקיינוס. אמנם מהות התפקיד שמתאר דוגן שונה לגמרי ממהות התפקיד במסעדת יוקרה. האחד תפקידו לתמוך באימון הנזירים, והשני, לכאורה, מכוון לנהנתנות ולהנאות החושים ומטרתו מסחרית. אבל האם טבח בן זמננו יכול ליצור בעבודתו סוג של תרגול? והאם משהו מכוונת הטבח יכול להתפס בחווית הסועד?
פלפלי מדבר קר על גחלים לוהטות
"בדיוק כיוון שמשׂרת הטבח במנזר היא אחת ההזדמנויות הטובות ביותר לאימון, גוישאן לינגיו, ווּזהו וֶונקסי, פושאן פיוואן, פורונג דאוקאי ומאסטרים גדולים אחרים נרתמו לתפקיד זה ובאמצעות עבודתם השיגו את "הדרך"... אם מישהו ניגש לעבודה כטבח במנזר בגישה של טבח רגיל מבלי להבין לעומק את השיחה על המשמעות בחיי היומיום, לא יהיה בעבודה זו דבר פרט למצוקות ולתסכולים" (זן-מאסטר אוצ'יאמה רושי בספרו how to cook your life, 1956).
החזית עם המרפסת הקדמית של מסעדת אוקיינוס היו לסמל בירושלים של שנות ה-90. אבן ירושלמית בסיתות גס כיסתה את הבניין העתיק, ומתוך החזית נפער אל מטבח המסעדה חלון בעל קשת מושלמת. אדן החלון הרחב היה גדוש ועמוס בהררי ירקות בשלל צבעים וצד את מבטי העוברים והשבים. מראה המסעדה הביע פשטות אלגנטית וקשר אל ההיסטוריה של השכונה.
בוקר אחד ישבתי על המרפסת וקילפתי כמות גדולה של פלפלים אדומים וצהובים, שנקלו על גריל פחמים. אלה יועדו למנה, אותה זיכה שני בשם "פלפלי מדבר קר על גחלים לוהטות". שני עבר ליידי, החלפנו כמה מילים, והתפתחה שיחה. אני זוכר שאמרתי: "כל העניין של בישול ואמנות... נכון, שכשמחברים טעמים ומרכיבים מנה חדשה ובונים קומפוזיציה על הצלחת, אפשר לקרוא לזה אמנות - אבל כשבזמן סרוויס אתה מוציא מנה אחרי מנה, זאת רק רפרודוקציה של הדבר המקורי, ואז העבודה הופכת לאפורה עם מעט מאוד מקום למשחק וליצירה".
שני בהה לרגע. ואז הניח על כף ידו הפתוחה פלפל אדום קלוי שלם בקליפתו, עם כתמי חריכה בשחור מפוחם:
"אם אתה מקלף עכשיו את הפלפל הזה רק בשביל שתוכל לשים אותו על הצלחת של מישהו, אז זה נכון - זאת עבודה אפורה, אפילו עבודה שחורה. אבל כשאני לוקח אותו ומסתכל עליו", הביט בפלפל במבט אבהי וקירב אותו לאפו, "נושם אותו", לקח שאיפה עמוקה, "ורק אז מתחיל לחשוף אותו, לאט לאט".
שני קילף טפח אחר טפח בחושניות מוזרה. "ואז", הכריז כשסיים, "אני מסתכל עליו ואומר לעצמי: היה לי נעים להכיר את הפלפל הזה!"
צחקתי בקול. "נו, אייל...", אבל הוא רק חייך וניגב את ידיו.
עבודה מתוך הכרה
אייל שני היה "שרוט", אבל הוא תיאר בפניי את השריטה שלו במילים מאוד מובחנות. לגבי השאלה שהצבתי בפניו, לא עניין אותו לענות האם ההגדרה המדויקת למה שאנחנו עושים היא אמנות. עניין אותו האופן בו ניגשים לעבוד ולהתנהל עם חומרי הגלם. הוא דיבר על השימוש בכל החושים בעבודה עם חומר גלם, כולל העבודה עם המיינד (שמתורגם לעברית פעמים רבות כ"הכרה").
ואכן, לפי התפיסה היוגית הקדומה, ההכרה נוצרת על בסיס עיבוד של כל החושים, אך נחשבת גם חוש בפני עצמו. אצל אייל שני, ההכרה היתה שיא העבודה. לא בכדי, סיים במשפט: "היה לי נעים להכיר את הפלפל הזה". הרי באינטראקציה בין בני אדם, כשהזרות מוחלטת - התקשורת לקויה, נפתח מרחב לחוסר סובלנות, ובמקרים רבים מתקיימת התבצרות ב"אני" ובמי שדומה לי. כשיש הכרה של האחר, כשלומדים אותו ומבינים יותר את עולמו, אפשר לפעול ולתקשר בצורה טובה בהרבה, גם מבלי לאבד את ה"עצמי". זהו הדין באינטראקציה אנושית, ואנו מכירים את המנגנון הזה גם באינטראקציה עם בעלי-חיים. ככל שניטיב להתבונן ולהכיר את עולמו של הכלב, למשל, נוכל לתקשר איתו והוא איתנו טוב יותר. מדוע שלא יהיה כך עם עגבניה או עם קישוא?
ודוגן כתב: "תעבוד אפילו עם עלה בודד של חסה כך שהעלה יגשים את מלוא הפוטנציאל הגלום בו; זה יאפשר לאור של הבודהא לקרון דרך העלה. זהו כוח שאינך יכול לתפוס בתודעתך הרציונלית. זהו כוח שזורם בחופשיות בהתאם לסיטואציה באופן הטבעי ביותר. כוח זה פועל בחיינו בדרך זו כדי להבהיר ולארגן מעשים והוא מועיל לכל היצורים החיים".
לא רק הטהורים מלמדים
לאורך השנים, נקשר שמו של שני גם בהבטים שליליים. עוד בתקופה בה התלמדתי אצלו היו פנים בדמותו שלמדתי להניח בצד ולא להטמיע, וזו למידה משמעותית לא פחות. לפני עשרים שנה היתה המסעדה בחובות של מיליונים ובקריסה, ולא מעט אנשים שהיו קשורים אליו עסקית נפגעו וספגו הפסדים. יחד עם זאת, כשדיבר על חומרי גלם ובישול, שמעתי בדבריו אמונה. הוא באמת חיפש למי להעביר את התובנות שלו.
נדמה כי בתפיסה הרווחת כיום, הוראה והנחיה רוחנית צריכה להיות מועברת על ידי אנשים קדושים או טהורים. אך למעשה איש אינו קדוש, אף אחד אינו טהור. לכן, כתלמיד, אם נקרית בדרכי הזדמנות ללימוד משמעותי, איענה לה, אבל תמיד מתוך מבט מבחין.
היום, כשאני ניגש להכין ארוחה מורכבת - ההכנות, ההגשה, האירוח והעבודה לאחר שהולכים האורחים - כל אלה מהווים אימון והזדמנות לנצל את הפלטפורמה של המטבח הן בקירוב הלבבות של האורחים באמצעות חוויה משותפת והן לעבודה עצמית עם התודעה. החל משלב תכנון המנות, דרך הקניות בשוק, העמקת ההיכרות עם חומרי הגלם, המיקוד בעבודת ההכנות, בשילוב ההתבוננות שיוצרת את המודעות ל"כאן ועכשיו", אופן האירוח ומתן השירות בזמן הארוחה וכלה בהחזרת המטבח והבית לקדמותו אחרי שהלכו, כאילו כל אותו יום היה כאפיזודה חולפת - כל אלה יוצרים אצלי חוויה של הכרה בהווה ובאירעיות, כוך תשומת לב לתחושות של שמחה וסיפוק. כשמרכיבים אלה מתקיימים (כמו רכיבים במתכון), ונוספת להם כוונה, אני מאמין שמשהו מאותם מרכיבים עובר הלאה אל הסועדים ומשאיר להם ערך מוסף החורג מנהנתנות גרידא.
"בדיוק כיוון שמשׂרת הטבח במנזר היא אחת ההזדמנויות הטובות ביותר לאימון, גוישאן לינגיו, ווּזהו וֶונקסי, פושאן פיוואן, פורונג דאוקאי ומאסטרים גדולים אחרים נרתמו לתפקיד זה ובאמצעות עבודתם השיגו את "הדרך"... אם מישהו ניגש לעבודה כטבח במנזר בגישה של טבח רגיל מבלי להבין לעומק את השיחה על המשמעות בחיי היומיום, לא יהיה בעבודה זו דבר פרט למצוקות ולתסכולים" (זן-מאסטר אוצ'יאמה רושי בספרו how to cook your life, 1956).
החזית עם המרפסת הקדמית של מסעדת אוקיינוס היו לסמל בירושלים של שנות ה-90. אבן ירושלמית בסיתות גס כיסתה את הבניין העתיק, ומתוך החזית נפער אל מטבח המסעדה חלון בעל קשת מושלמת. אדן החלון הרחב היה גדוש ועמוס בהררי ירקות בשלל צבעים וצד את מבטי העוברים והשבים. מראה המסעדה הביע פשטות אלגנטית וקשר אל ההיסטוריה של השכונה.
בוקר אחד ישבתי על המרפסת וקילפתי כמות גדולה של פלפלים אדומים וצהובים, שנקלו על גריל פחמים. אלה יועדו למנה, אותה זיכה שני בשם "פלפלי מדבר קר על גחלים לוהטות". שני עבר ליידי, החלפנו כמה מילים, והתפתחה שיחה. אני זוכר שאמרתי: "כל העניין של בישול ואמנות... נכון, שכשמחברים טעמים ומרכיבים מנה חדשה ובונים קומפוזיציה על הצלחת, אפשר לקרוא לזה אמנות - אבל כשבזמן סרוויס אתה מוציא מנה אחרי מנה, זאת רק רפרודוקציה של הדבר המקורי, ואז העבודה הופכת לאפורה עם מעט מאוד מקום למשחק וליצירה".
שני בהה לרגע. ואז הניח על כף ידו הפתוחה פלפל אדום קלוי שלם בקליפתו, עם כתמי חריכה בשחור מפוחם:
"אם אתה מקלף עכשיו את הפלפל הזה רק בשביל שתוכל לשים אותו על הצלחת של מישהו, אז זה נכון - זאת עבודה אפורה, אפילו עבודה שחורה. אבל כשאני לוקח אותו ומסתכל עליו", הביט בפלפל במבט אבהי וקירב אותו לאפו, "נושם אותו", לקח שאיפה עמוקה, "ורק אז מתחיל לחשוף אותו, לאט לאט".
שני קילף טפח אחר טפח בחושניות מוזרה. "ואז", הכריז כשסיים, "אני מסתכל עליו ואומר לעצמי: היה לי נעים להכיר את הפלפל הזה!"
צחקתי בקול. "נו, אייל...", אבל הוא רק חייך וניגב את ידיו.
עבודה מתוך הכרה
אייל שני היה "שרוט", אבל הוא תיאר בפניי את השריטה שלו במילים מאוד מובחנות. לגבי השאלה שהצבתי בפניו, לא עניין אותו לענות האם ההגדרה המדויקת למה שאנחנו עושים היא אמנות. עניין אותו האופן בו ניגשים לעבוד ולהתנהל עם חומרי הגלם. הוא דיבר על השימוש בכל החושים בעבודה עם חומר גלם, כולל העבודה עם המיינד (שמתורגם לעברית פעמים רבות כ"הכרה").
ואכן, לפי התפיסה היוגית הקדומה, ההכרה נוצרת על בסיס עיבוד של כל החושים, אך נחשבת גם חוש בפני עצמו. אצל אייל שני, ההכרה היתה שיא העבודה. לא בכדי, סיים במשפט: "היה לי נעים להכיר את הפלפל הזה". הרי באינטראקציה בין בני אדם, כשהזרות מוחלטת - התקשורת לקויה, נפתח מרחב לחוסר סובלנות, ובמקרים רבים מתקיימת התבצרות ב"אני" ובמי שדומה לי. כשיש הכרה של האחר, כשלומדים אותו ומבינים יותר את עולמו, אפשר לפעול ולתקשר בצורה טובה בהרבה, גם מבלי לאבד את ה"עצמי". זהו הדין באינטראקציה אנושית, ואנו מכירים את המנגנון הזה גם באינטראקציה עם בעלי-חיים. ככל שניטיב להתבונן ולהכיר את עולמו של הכלב, למשל, נוכל לתקשר איתו והוא איתנו טוב יותר. מדוע שלא יהיה כך עם עגבניה או עם קישוא?
ודוגן כתב: "תעבוד אפילו עם עלה בודד של חסה כך שהעלה יגשים את מלוא הפוטנציאל הגלום בו; זה יאפשר לאור של הבודהא לקרון דרך העלה. זהו כוח שאינך יכול לתפוס בתודעתך הרציונלית. זהו כוח שזורם בחופשיות בהתאם לסיטואציה באופן הטבעי ביותר. כוח זה פועל בחיינו בדרך זו כדי להבהיר ולארגן מעשים והוא מועיל לכל היצורים החיים".
לא רק הטהורים מלמדים
לאורך השנים, נקשר שמו של שני גם בהבטים שליליים. עוד בתקופה בה התלמדתי אצלו היו פנים בדמותו שלמדתי להניח בצד ולא להטמיע, וזו למידה משמעותית לא פחות. לפני עשרים שנה היתה המסעדה בחובות של מיליונים ובקריסה, ולא מעט אנשים שהיו קשורים אליו עסקית נפגעו וספגו הפסדים. יחד עם זאת, כשדיבר על חומרי גלם ובישול, שמעתי בדבריו אמונה. הוא באמת חיפש למי להעביר את התובנות שלו.
נדמה כי בתפיסה הרווחת כיום, הוראה והנחיה רוחנית צריכה להיות מועברת על ידי אנשים קדושים או טהורים. אך למעשה איש אינו קדוש, אף אחד אינו טהור. לכן, כתלמיד, אם נקרית בדרכי הזדמנות ללימוד משמעותי, איענה לה, אבל תמיד מתוך מבט מבחין.
היום, כשאני ניגש להכין ארוחה מורכבת - ההכנות, ההגשה, האירוח והעבודה לאחר שהולכים האורחים - כל אלה מהווים אימון והזדמנות לנצל את הפלטפורמה של המטבח הן בקירוב הלבבות של האורחים באמצעות חוויה משותפת והן לעבודה עצמית עם התודעה. החל משלב תכנון המנות, דרך הקניות בשוק, העמקת ההיכרות עם חומרי הגלם, המיקוד בעבודת ההכנות, בשילוב ההתבוננות שיוצרת את המודעות ל"כאן ועכשיו", אופן האירוח ומתן השירות בזמן הארוחה וכלה בהחזרת המטבח והבית לקדמותו אחרי שהלכו, כאילו כל אותו יום היה כאפיזודה חולפת - כל אלה יוצרים אצלי חוויה של הכרה בהווה ובאירעיות, כוך תשומת לב לתחושות של שמחה וסיפוק. כשמרכיבים אלה מתקיימים (כמו רכיבים במתכון), ונוספת להם כוונה, אני מאמין שמשהו מאותם מרכיבים עובר הלאה אל הסועדים ומשאיר להם ערך מוסף החורג מנהנתנות גרידא.
יואב שמש, מורה בכיר לויג'נאנה יוגה ומלמד קורסי מורים ליוגה ויג'נאנה
בשנת 1999, התוודעתי לראשונה ליוגה אצל תמי זליבנסקי, תלמידתו של ב.ק.ס. איינגר, שם רכשתי את היסודות ליציבה נכונה ודיוק בתנוחות. לאחר מס' שנים הגעתי למרכז נווה שאנן ליוגה בירושלים, שם התחלתי לתרגל ויג'נאנה יוגה אצל אורית סן-גופטה.
מאז 2005 מלמד קבוצות, שיעורים פרטיים וסדנאות ובשנים האחרונות אני עובד עם אורית סן-גופטה כעוזר הוראה בקורס למורים בכירים במכללת וינגייט, ומלמד גם על ההגות של היוגה וקריאת טקסטים עתיקים.
הוראת היוגה היא בעיני מתנה, המאפשרת לי לחלוק את הידע שרכשתי עם הסובבים אותי.
מאז 2005 מלמד קבוצות, שיעורים פרטיים וסדנאות ובשנים האחרונות אני עובד עם אורית סן-גופטה כעוזר הוראה בקורס למורים בכירים במכללת וינגייט, ומלמד גם על ההגות של היוגה וקריאת טקסטים עתיקים.
הוראת היוגה היא בעיני מתנה, המאפשרת לי לחלוק את הידע שרכשתי עם הסובבים אותי.
Read more
חגורות היוגה הן אביזר משלים לתרגול שנעשה בו שימוש ברוב זרמי היוגה. ניתן לשלב אותן בכל סוגי התנוחות כאביזר שתומך בגוף ועוזר לנו להגדיל את טווח התנועה שלו. יש כמה דגמים שונים של חגורות ואם אתם מתלבטי...
קרא עוד
למה דווקא בתקופת החורף מבשילים התפוזים? מה הקשר בין המזון שאנחנו אוכלים לבין היכולת של הגוף להגן על עצמו מפני מחלות? ואיך כל זה משפיע עלינו? מאי רזומוב, דיאטנית קלינית, מרצה ומטפלת בנשימה טיפולית, ...
קרא עוד