כיצד אפשר לשנות תבניות ודפוסי חשיבה באמצעות יוגה / ד"ר סבסטיאן כץ

.לעולם לא אשכח את היום בו הכרתי את מוח האדם לראשונה. בשיעור אנטומיה באוניברסיטה, מונח על השולחן מולי בצנצנת ישנה ומלאת פורמלין, המוח.

 

איך אפשר שלא להתלהב מ"המצאה" כזו מבריקה? מדוע האיבר הזה כה הכרחי לתפקוד האדם? איך התאים שבתוכו מייצרים מחשבות? איך המוח מעבד את כל המידע שאנו קולטים מבחוץ? האם אפשר באמצעות תרגילים לחזק איזורים מסויימים במוח ולהחליש אחרים?

 

שאלות אלו ורבות אחרות התרוצצו בראשי באותו רגע של מפגש עם האיבר המופלא ביותר בגוף האדם. הצורך להבין את המנגנונים הביולוגיים שמאפשרים לתאים לתקשר ביניהם הלך וגדל בי. לכן, כאשר סיימתי את הדוקטורט שלי בביוכימיה התחלתי לחקור בדיוק את הנושא הזה- כיצד התאים "מדברים" ביניהם ואיך הם "מתרגמים" גירויים מן העולם החיצון לשפה שלהם.

 

השנים עברו ולידע הרב שצברתי בביולוגיה מולקולרית, התווסף הידע הנפלא מעולם היוגה כאשר הוסמכתי כמורה ליוגה ומטפל ביוגה תרפיה. בין שני העולמות האלו בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מתעסק בעיקר בלימוד היוגה, ממנו אני מפיק הנאה רבה. היוגה עשירה כל כך מהבחינות הפילוסופיות והפסיכולוגיות ובאופן מופלא ומשעשע המדע המודרני, עולם הידע הראשון שלי, מגיע כעת לאותן המסקנות שהיוגים יודעים כבר אלפי שנים. כמדען וכיוגי, המחקר וההשוואה בין שני העולמות מרתקים עבורי.

 

אני חושב שהחיבור הזה, בין מדע ויוגה, מסביר ומתאר תופעות רבות ובעצם למה לא לשלב בין שני העולמות האלה? אז ברשותכם, אשמח לנסות להסביר כיצד המוח עובד ואיך היוגה משפיעה על הצורה בה המוח עובד ועל התקשורת בין התאים שבמוח.

 

אז בואו נתחיל מההתחלה. במוח שלנו יש כ-100 מיליארד (100,000,000,000) תאי עצב, או נוירונים, אשר מתקשרים אחד עם השני בו זמנית. המבנה של הנוירונים מורכב מגוף התא, בו יושב החומר הגנטי שמור בגרעין התא, ומשני סוגים של שלוחות: סיב ארוך בשם אקסון וסיבים קטנים יותר בשם דנדריטים, אשר יוצאים מגוף התא. אותן קבוצת של סיבים, זאת אומרת קבוצה של אקסונים (ונדיר יותר של דנדריטים) נקראים עצבים בשפה פשוטה יותר. התקשורת בין התאים מתרחשת באמצעות הרשת שנוצרת משלוחות אלה, כמו כבלים של חשמל שמחברים בין התאים. כל תא יכול ליצור רשת מידע עם מאות ועד אלפים של תאים אחרים.

 

אם נשתמש במיקרוסקופ מיוחד שיאפשר לנו לראות את האיזור בו מתרחשת העברת מידע בין התאים, נוכל לראות איזור של קירבה בין האקסון (הסיב הארוך) של תא אחד לבין הדנדריט (הסיב הקצר) של התא השני ומרווח קטן שנשאר ביניהם. הרווח הזה נקרא סינפסה. התא שנמצא לפני הסינפסה נקרא תא פרה-סינפטי והתא שנמצא אחריה, תא פוסט-סינפטי. האקסון של התא הפרה-סינפטי מפריש כימיקלים (שנקראים גם נוירו-טרנסמיטורים) אל הסינפסה, ואלו מתחברים לקולטנים אשר יושבים על הדנדריט של התא הפוסט-סינפטי וכך מעבירים מידע אל תוך התא הזה.

 

הפרשת הנירוטרנסמיטור (הכימיקל) למרווח הסינפטי מתרחשת כתוצאה מסיגנל חשמלי אשר נע מגוף התא הפרה-סינפטי לאורך האקסון ועד לקצה בו נמצאת הסינפסה. הנוירו-טרנסמיטורים האלה גורמים לשינויים במתח החשמלי של התא הפוסט-סינפטי כך שסיגנלים חשמליים חדשים נוצרים בתא שאחרי הסינפסה והמידע ממשיך לעבור הלאה. כך שבעצם, התקשורת במוח היא גם חשמלית וגם כימית.

 

כל פעם שאנו חושבים, מרגישים או עושים משהו אנו מפעילים קבוצה ספציפית של נוירונים אשר מעבירה את המידע הרלוונטי מתא לתא, ברשת הסיבים כפי שתיארנו בפסקה הקודמת. כאשר רשת מסוימת, או קבוצה מסוימת של תאים, מופעלת יחדיו פעם אחר פעם, הקשרים שבין התאים בקבוצה מתחזקים. לאחר חזרות מרובות, נוצר דפוס. למשל, הפעולה של רכיבה על אופניים. בהתחלה כאשר אנחנו רק לומדים את הפעולה, סביר להניח שניפול כמה פעמים ולא נדע לבצע את הפעולה באופן מושלם. עם האימון והחזרה על הפעולה, אשר מפעילה באופן חוזר את אותה הקבוצה של נוירונים נלמד לשלוט בפעולה אפילו מבלי לחשוב איך זה קורה ומה נדרש לעשות. כיום, קיימת גם הטכנולוגיה שמאפשרת לסמן במוח איזו רשתות נוירונים פועלות כאשר אנו מבצעים פעולה כלשהי, חושבים מחשבה כלשהי או מרגישים רגש מסוים.

 

עד לא לפני הרבה שנים, המדענים חשבו שאם רשתות תאים מסוימות נפגעות מכל מני סיבות, למשל כתוצאה משבץ מוחי, בן אדם לעולם לא יוכל לבצע שוב את הפעולה המקורית שלמד והייתה קשורה אליהן. מחקר עדכני יותר מראה כי המצב הוא לא באמת כך וכי למוח יש יכולת להשתנות, לייצר נתיבים חדשים או רשתות אלטרנטיביות לאלו הקיימות. היכולת הזו, גמישותו של המוח, נקראת משום כך נוירו-פלסטיות (Neuroplasticity). ייתכן שאדם שלאחר פגיעה מוחית איבד את יכולתו לרכב על אופניים, ילמד זאת מחדש.

 

המחקר העדכני ביותר מראה כי תרגול היוגה, הכולל בתוכו אסאנות, תרגילי נשימה ומדיטציה מעודד את הנוירו-פלסטיות במוח. המחקרים המדעיים, אשר משתמשים במדדים ביולוגים ובמדדים התנהגותיים שונים, מוכיחים כי יוגה משפרת את הזיכרון ואת יכולת הריכוז, מורידה את רמות המתח והדיכאון ובאופן כללי משפרת את תפקוד המוח.

 

בתרגול היוגה אנו מפתחים "תשומת לב", לא רק למנח של הגוף כשאנו מבצעים את תנוחות היוגה אלא גם לאיך אנו נושמים ולמצב המנטלי שלנו. כך, עם הזמן, אנו מפתחים מודעות לעולם הפנימי שלנו ואותה מודעות היא הבסיס לשינוי. כאשר התודעה שלנו נרגעת, יש באפשרותנו לטפח מחשבות ורגשות חיוביים מצד אחד ולהחליש דפוסים שליליים אחרים שכבר לא רלוונטיים בחיינו. בדיוק על ידי אותה הפעולה של חיזוק רשתות מסוימות של נוירונים על פני אחרות. בעצם, באמצעות תרגול היוגה החזרתי נוכל לחזק רשתות של נוירונים במוח אשר קשורות לדפוסים שתורמים למצב פיזי ומנטלי מאוזן, שקט, יציב ושל שלווה.