לתרגל יוגה: החוויה של אדם על הרצף האוטיסטי -דניאל קפלן

 

שלום לכם. שמי דניאל ואני רוצה לשתף אתכם בחוויית התרגול שלי שהיא מעט שונה מזו שאתם מכירים: חוויית אימון יוגה של אדם על הרצף האוטיסטי.

הספקטרום האוטיסטי הוא רצף של תסמונות בעלות מכנה משותף עם האוטיזם הקלאסי המתאפיין בקשיים בתקשורת בינאישית ובביטוי מילולי, ובהתנהגות סטריאוטיפית וכפייתית. קשה לי, למשל, לגשת לאדם שאיני מכיר ולפתח איתו שיחה כי אני חושש שהוא לא ירצה לדבר אתי או שהוא יירתע ממני. קשה לי גם להתנתק מחוויות עבר כואבות כי המוח משדר לי אותן שוב ושוב במשך זמן רב.

אבל חשוב לדעת שאוטיזם מתאפיין גם ביכולות יוצאות דופן כמו זיכרון צילומי נדיר, יכולות מתמטיות גבוהות וכישרון לקליטת שפות. אני, למשל, יודע רוסית, עברית ואנגלית, ואני רוצה לספר את הסיפור שלי כדי לתת תקווה לאנשים כמוני.
היום, אני כבר לא מתבייש באוטיזם שלי.

 

מטבעי, אני פרפקציוניסט ששואף לשלמות. אחת התכונות שלי בתור בן אדם על הרצף האוטיסטי היא שיש לי סדר מסוים בראש, שלפיו הייתי רוצה שהדברים יתנהלו. כשאני לא מצליח ליישם את הסדר הזה במציאות, זה מוציא אותי מאיזון ומשפיע על התפקוד שלי.

 

זה מה שחוויתי כשהתחלתי לתרגל יוגה: הרגשתי שמתרגלים אחרים מצליחים להגיע רחוק יותר בתנוחה, לשהות בה יותר זמן ולצאת ממנה בצורה חלקה יותר.

גמישות, למשל, זו נקודה רגישה אצלי. היא אף פעם לא באה לי בקלות ולכן קשה לי לקבל את הגוף שלי כמו שהוא, להקשיב לו, להיות חבר שלו ולהתייחס אליו בצורה שהייתי רוצה שיתייחסו אליי. אני בא מרקע של אומנויות לחימה ששמות דגש יותר על תנועה ופחות על גמישות. עם הזמן הבנתי שמה שמתסכל אותי זו העובדה שאני לא יכול להשפיע על הגוף שלי בקצב שהייתי רוצה.

 

בתחילת ימיי כמתרגל חשתי שלעולם לא אוכל להשתוות למתרגלים מנוסים כי הם תמיד יהיו צעד אחד לפניי... היו מקרים שבהם הסתכלתי על מתרגלים אחרים כמו על מתחרים ולא כמו על אנשים שאפשר פשוט להתחבר איתם. אם מישהו מכם קורא את המאמר הזה, אני מקווה שהוא סולח לי. זה לא מגיע ממקום מתנשא: פשוט אחד הדברים היותר קשים לי זה לקבל את הגוף שלי כמו שהוא, וחלק מהתהליך שאני עובר מלווה בתסכול ובכעס.

 

קרה גם שהצלחתי להתגבר על קושי מסוים, כמו למשל להתמיד בתנוחת מדיטציה, וזה הכניס אותי לאופוריה ויצר תחושה ש"הכל קטן עליי". אבל אז נתקלתי בקושי חדש שהוריד לי לגמרי את הביטחון העצמי. המעברים החדים מעודף ביטחון לחוסר ביטחון השפיעו על המיינד שלי והפריעו לי להקשיב לגוף.

 

לשמחתי, אחרי יותר משנה של תרגול, אני יכול לומר שהיוגה לוקחת אותי הרחק מהמחשבות המטרידות ומחיי היומיום. היא מביאה אותי למקום שבו אני יכול להתבונן לתוך עצמי פיסית ומנטלית ולהיות עם עצמי. היוגה מלמדת אותי לשבת במקום אחד לאורך זמן, להקשיב לגוף שלי, לנשום ולהרפות, לגלות חמלה כלפי עצמי ולהבין שלוקח זמן עד שהגוף נהיה מיומן יותר.

 

באופן אירוני, הכאב הפיסי שאני חש באסנות מסוימות, עוזר לי להתנתק מהתסכול ומההשוואה למתרגלים אחרים ומאפשר לי להתכנס לתוך עצמי. לפעמים, הכאב גורם לי לחשוב שהשרירים שלי נקרעים מבפנים. אני ממש רואה את התמונה הזאת בראש ולפעמים נראה לי שזה מה שקורה בפועל. כשאני מצליח לרכז את כל כוח הרצון והסיבולת בתנוחה מסוימת, אני מרגיש שהגוף שלי הרחיב את הגבול הפיסי שלו והתגמש יותר.

 

היום אני מרגיש שאני מקבל את עצמי יותר והכי חשוב: אני מאפשר לעצמי גם לא להצליח. אני מתרגל כי אני אוהב יוגה וכי זאת הפעילות הגופנית הראשונה שאני באמת נהנה ממנה. אני סלחן יותר כלפי עצמי ופחות כועס על הגוף שלי.

 

אתם יודעים, אף אחד לא הסביר לי מה זה אוטיזם ובטח שלא לימד אותי לאהוב את עצמי בתור אדם שכזה. אף אחד לא הסביר לי שיש באוטיזם גם משהו טוב. במשך שנים רבות חשבתי שלהיות אוטיסט זה אומר להיות פחות טוב מאחרים ושאני לא אצליח.

 

עכשיו, כשאני מספר לכם את הסיפור שלי, אני נותן לכם את מה שאני עצמי לא קיבלתי: את ההבנה שאנשים על הרצף הם לא פחות טובים מאנשים "נוירוטיפיקלים", כלומר שאינם על הרצף. גם אנחנו בני אדם. פשוט נולדנו עם כמה קשיים ויש דברים שבהם אנחנו צריכים יותר עזרה מכם. גם אנחנו רוצים חברים ואהבה וגם אנחנו יכולים לתרום ומסוגלים להרבה, רק תנו לנו הזדמנות. עם האנשים הנכונים לידינו, אנחנו נפרח!

 

כותב המאמר הוא דניאל קפלן, מתרגל יוגה מזה שנה שנייה על הרצף האוטוסיטי, שמסתכל על העולם בדרך שונה ורוצה להראות את הדרך הזאת לכולם.