גבורת חנוכה והגיבור היוגי הראשון

חנוכה הוא חג של גבורה וגיבורים - מלחמת מעטים מול רבים וניצחון האור על החושך. בניגוד למועדים אחרים בלוח השנה היהודי המציינים סבל וחורבן, חנוכה הוא חג אופטימי המעלה על נס את ערך הניצחון מתוך התמדה, נחישות ומעשי גבורה.
גם בתרגול יוגה אפשר לחגוג ניצחונות קטנים – על תחושות פנימיות של רפיסות וחידלון ("אין לי כוח לתרגל היום", "אני לא מצליח לבצע את התנוחה הזאת", "אני לא מצליח לשבת למדוט") וגם על קולות חיצוניים מזלזלים ומבטלים ("מה זה בכלל יוגה?... זה רק מתיחות"). אם האימון הוא קרב פנימי בין כוחות מנוגדים בתוך התודעה, אז לפעמים רק לפרוש את המזרן ולעמוד עליו זה כבר ניצחון קטן; להמשיך ולתרגל - ניצחון ענק.

הגבורה שלנו ביוגה איננה נמדדת בעד כמה אני מצליח/ה להתכופף קדימה ו/או לגעת בבהונות, או כמה דקות הצלחתי לשבת במדיטציה בלי להיות טרוד במחשבות. הגבורה האמיתית היא בתודעה, ביכולת שלנו לקבל את עצמנו כפי שאנו – בחיים, על המזרן, ומחוצה לו; לקבל את עצמנו ללא קשר להצלחה או לכישלון, להכיר ולהכיל את כל הממדים שלנו, הטובים והפחות טובים, לדעת שהם קיימים ולדעת גם לשחרר אותם לדרכם - וחוזר חלילה. זו הגבורה האמיתית של היוגה: עצם הנוכחות וההתמדה, ולאו דווקא ההישגים או האכזבות שבעשייה או בתרגול.

על יוגה ולחימה
יש כאלו שיתהו: מדוע ביוגה, שכול מהותה היא אי-אלימות, הרמוניה ואחדות בין גוף לנפש – איך ייתכן שדווקא היא כוללת סדרת תנוחות מרכזית כל כך כמו תנוחת הלוחמ.ת? הרי אם מטרת היוגה היא יחסי שלום, מדוע היא מנציחה את המלחמה?
ובכן מה שאנחנו מכירים ביוגה כ"לוחם', הוא למעשה "גיבור".
הגיבור היוגי הראשון, כפי שמופיע במיתולוגיה ההודית הבהגווד גיטא, היה וירהבדרהא (ומכאן השם הסנסקריטי לתנוחת הלוחם - ווירבאבדרהאסנה). מדובר בגיבור בעל אלף זרועות, עיניים בוערות, גוף ענק ואפל "כענני סערה", לבוש בעור של נמר ומעוטר בשרשרת של גולגולות.
השם מבוסס על הלחם של שתי מילים בסנסקריט: וירה VIRA שמשמעותה "גיבור" ובדרהא BHADRA שמשמעותה "חבר". צירוף זה כבר מרמז על כך שבעיני היוגה, גבורה היא קודם כל חברות ורעות.

סיפורו של וירהבדרהא מתחיל בזוג האלים ההינדים שיווה (Shiva) וסאטי (Sati), שהיו מאוהבים עד מאוד, אך אביה של סאטי, דאקשה (Daksha), התנגד לקשר ביניהם. האב ערך משתה גדול שאליה לא הוזמנו בני הזוג אך סאטי הגיעה בכל זאת, כדי להתעמת עם אביה. בעודה מגנה בחירוף נפש על שמו וכבודו של אהוב לבה שיווה, היא נכנסה לטרנס מיסטי וכל גופה עלה בלהבות. הכעס והלהבה הפנימית שבערו בתוכה - כילו אותה. כשנודע לשיווה על מות אהובתו, הוא תלש את שיערו מצער ויגון ומהשיער שנשר נוצר וירהבדרהא, הלוחם העשוי ללא חת.

בצערו ציווה שיווה על וירהבדרהא להגיע למשתה של דאקשה ולנקום את מותה של סאטי. כך נוצרה סדרת תנוחות הלוחם:
וירהבדרהא בוקע מהאדמה כלפי מעלה ומשליך את החניתות שלו קדימה - תנוחת לוחם ראשון.
נעמד איתן בקרקע, פורש את ידיו עם החניתות, כמו מציג עצמו בפני הקהל טרם התקפה – תנוחת לוחם שני.
מעביר את משקלו קדימה בתנועה חדה ומהירה ועורף את ראשו של דאקשה – תנוחת לוחם שלישי.
לפי המיתולוגיה ההודית, אחרי עריפת הראש הגיע שיווה למשתה ושאב לתוכו חזרה את וירהבדרהא. הכעס שלו על דאקשה התפוגג ונותר רק צער. הצער הפך לחמלה ואז הוא אסף אליו את גופתו של דאקשה, חיבר אליה ראש של עז וכך חזר דאקשה לחיים.
המום מנדיבותו של שיווה, החליט דאקשה להעניק לו שם נוסף, שנקר Shankar, שפירושו "טוב הלב" ו"הנדיב".

לכן, אל נא נטעה לחשוב כי סדרת הלוחם מהללת את ערך ההרג וההרס. נהפוך הוא: היא מזכירה לנו את הלוחם הפנימי שקיים בתוכנו, שנאבק מדי יום לא רק בעולם שמחוצה לו אלא קודם כל בעולמו הפנימי: באגו שלו, ביוהרה, בבורות, בתודעת שווא ובדעות הקדומות שלו שמניעות אותו לפעולות הרסניות.

עוד מזכירה לנו סדרת הלוחם את האש הפנימית שבנו – שמצד אחד מעוררת אותנו ונותנת לנו כוח לעשייה ולשינוי, אך אם לא ניזהר בה, היא עלולה לכלותינו...
בחנוכה, חגם של האור והאש, אנו זוכרים את מעשי הגבורה של יהודה המכבי ולוחמיו ומהללים את ניצחונם בקרב. זו הזדמנות מצוינת לתרגל את הלוחם ולפתח את אומץ הלב: להעז, לנסות ולשנות. לא להתייאש גם אם אנו מעטים או בודדים במערכה. אבל אל לנו לשכוח את הענווה של הלוחם הגיבור ואת חמלתו. טפחו את האש הפנימית שבוערת בכם, שלטו בה, אל תתנו לה להשתלט עליכם ולכלותכם - כפי שנאמר גם במסורת היהודית: איזהו גיבור? הכובש את יצרו.